בורנשטיין יובל נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

רקע וגדר המחלוקת

לפניי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף, אשר על פי הנטען אירעו לתובע עת נפגע בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 (להלן: "החוק").

על פי הנטען בכתב התביעה, ביום 12.10.04 נהג התובע ברכב מלגזה במפעל לייצור קופסאות קרטון שבבעלות אביו, המבוטח על ידי הנתבעת. עת ביקש הובע לרדת מן המלגזה מעד ונפל על לוח עץ אשר היה על הרצפה וכפועל יוצא נחבל בידיו וברגליו (להלן: "האירוע").

לשיטת התובע, כתוצאה מהאירוע נפגע באורח קשה בברכו הימנית ומכיוון שכך הוא נדרש לטיפולים ולבדיקות מרובים, תפקודו נפגם ונבצר ממנו לעבוד כשנה וחצי לאחר התאונה, וכיום שכרו נמוך לעין ערוך מן השכר אותו השתכר עובר לתאונה.

התובע נבדק על ידי ועדה רפואית מטעם המל"ל, וביום 14.2.05 קבעה לו הועדה 14.5% נכות יציבה בגין הפגיעה שנגרמה לו בעטיו של האירוע. התובע הגיש ערער על קביעה זו, וביום 19.10.06 העמידה הועדה הרפואית לעררים את נכותו היציבה בשיעור של 19%.

בד בבד עם הגשת כתב התביעה, ביום 19.7.05, הוגשה גם בקשה למינוי מומחה רפואי בתחום האורטופדיה. מטעם בית המשפט מונה ד"ר י. לטוין (להלן: "המומחה"), אשר קבע לתובע נכות בעטיו של האירוע בשיעור של 11%.

הנתבעת מכחישה את נסיבות אירוע התאונה ואת זכאותו של התובע לפיצויים על פי החוק. לשיטתה, אין ליתן אמון בדברי התובע, באשר לא פרס בפני בית המשפט את התשתית העובדתית כהווייתה, וביכר להסתיר מידע מפני בית המשפט, הנוגע לעברו הרפואי ולעובדת פנייתו למל"ל, ובמסגרתה נקבעה לתובע נכות צמיתה עובר לעתירתו למינוי מומחים רפואיים, דבר המעיד על חוסר תום ליבו של התובע ומשליך על האמון שיש ליתן לדבריו.

לאור האמור, תידון שאלת החבות תחילה.

שאלת החבות

בו ביום ובתכוף לאחר פגיעתו, פנה התובע לקבלת טיפול רפואי בקופת החולים בה הוא חבר. ואולם, התובע לא טרח לציין בפני הרופא המטפל את הסיבה בגינה נחבל, לשיטתו, ברגלו, והסתפק במסירת תיאור לקוני ולפיו "נחבל היום". גם בבדיקה מאוחרת שנערכה במסגרת קופת החולים ביום 27.12.04, לא הזכיר התובע מאום באשר לתאונת הדרכים, וכל שמצוין שם הינו כי התובע נפל ונחבל.

משנשאל התובע במסגרת חקירתו הנגדית מדוע לא הזכיר את עובדת פגיעתו במסגרת תאונת דרכים, ציין התובע כדלקמן: ".... לא דיברו איתי אלא עם העובדים שלי. אני לא כתבתי את המסמך שאתה מראה לי. אין לי שליטה על מה שהם כותבים." [עמ' 7, ש' 16-17 לפרוטוקול]. ובהמשך ציין כאמור: "למי לספר? שואלים מה יש לך ולא ממה נפגעת. בטופס הפגיעה פירטתי ממה נפגעתי. לא נכון שפעם ראשונה סיפרתי על האירוע בפנייה למל"ל. גם בקופת החולים סיפרתי, הרופא לא רשם. אין לי שליטה על מה שהוא רושם."

הדעת נותנת כי משנפגע מאן דהוא בתאונה כלשהי, ידאג לציין, בעת פנייתו לקבלת טיפול רפואי בעטייה של התאונה, עובדות מהותיות כגון סיבת הפגיעה. אמורים הדברים ביתר שאת מקום בו מדובר בתאונת דרכים, כבענייננו, באשר לאופן הפגיעה השלכה ישירה ומהותית על אבחון הפגיעה ואופן הטיפול בה.

התובע לא ציין את סיבת הפגיעה, אך גם לא השכיל להסביר כדבעי את מחדלו, שהרי מחד טען כי ציין את האירוע בפני הרופא המטפל, אולם האחרון לא טרח לרשום את דבריו, ומאידך, ובנשימה אחת עם דבריו אלו, טוען התובע כי לא דיברו עימו אלא עם עובדיו וכי לא נשאל לעניין סיבת הפגיעה אלא לעניין מהותה, לאמור- התובע לא ציין את סיבת הפגיעה מאחר ולא נדרש לכך.

יתרה מכך, נוכח העובדה כי הנתבעת הכחישה את נסיבות האירוע דנן עוד במסגרת כתב הגנתה, מן הראוי היה כי התובע יעשה כל שלאל ידו על מנת להוכיח טענתו בדבר פגיעתו בתאונת דרכים. התובע הסתפק בעדותו עצמו גרידא על מנת לסמוך טענותיו, ונמנע מהבאת עדויות נוספות, גם מקום בו נחיצותן של עדויות אלו ניכרה ביתר שאת.

במסגרת תצהיר התשובות לשאלון אשר הופנה לתובע מאת הנתבעת, ציין התובע כי לאירוע נשוא תביעה זו היו שני עדים, יצחק בנימין ובורנשטיין אלעד, האחד הינו עובד במפעל של אביו והשני הינו אחיו. כאמור, מן הראוי היה כי העדים יוזמנו להעיד במסגרת פרשת התביעה על מנת לאשש את טענות התובע אודות נסיבות קרות האירוע. ואולם, משנשאל התובע מדוע נמנע מלהעיד את עדי הראייה לאירוע, נידב התובע הסבר לקוני וכלשונו: "האירוע לא נמצא במחלוקת. אולי יש מחלוקת עם עצמך... ביטוח לאומי הכיר בתאונה. אין שום סיבה שאביא אותם. זה לא אומר שבאותו רגע ראו אותי נופל, הם ראו אותי כבר על הרצפה. הם שמעו את הצעקה שלי, זה מפעל גדול הם שמעו את הצעקה והם רצו אליי. אף אחד לא ראה אותי ממש ברגע הנפילה" [עמ' 8, ש' 3-9 לפרוטוקול].

הגם שגרסתו זו של התובע, ולפיה איש אינו חזה בו ממש ברגע התאונה, אינה מוצאת ביטויה במסגרת תצהיר התשובות לשאלון, הרי שגם אם אקבל גרסה זו, אין בכך כדי לגרוע מן הצורך בהעדתם של שני עדים אלו, שהרי ברי, כי חקירתם של שני העדים יכולה הייתה לשפוך אור על טענות התובע, להפריכן או לאשרן, ובכך לייתר את הדיון בסוגיה זו.

רואה אני עין בעין עם הנתבעת את עמדתה באשר לנפקותה של ההימנעות מהעדת עדים רלוונטיים. מושכלות היסוד של דיני הראיות הינם, כי הימנעות בעל דין מהצגת ראיה פועלת לחובת אותו בעל דין. בהיעדר הסבר סביר, מקימה הימנעות זו חזקה כי הצגת הראיה על ידי התובע הייתה פועלת נגדו. אמורים הדברים ביתר שאת מקום בו היה ברור וידוע כי הנתבעת מכחישה את נסיבות אירוע התאונה.

לעניין זה נאים דברים שנכתבו בעניין בע"א 548/78 פלונית נ' פלוני, פ"ד לה(1), 736, 760:

"... כלל הנקוט בידי בית המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל- דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כך רשאי בית המשפט להסיק מאי- הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה".